הפחד 'הוא טוב' אמרו לי בצבא, הוא משאיר אותך ערני וחשדן וככה הסיכויים שתופתע קטנים מאד. הפחד השתלט עליי בגבול למקסיקו עת שכחתי להחתים את הדרכון ולהוציא אשרה לאופנוע, וככה בעודי מנסה לעלות על מעבורת בלה פז הבנתי מהפקידה בנמל שאינני יכול לקנות כרטיס ללא ויזת התייר והמסמכים לאופנוע. מאוכזב קצת מהמצב שכנעתי את עצמי שלכל 'עיכוב' ישנה סיבה. בדיעבד השבועיים שבהם היה עליי לחכות לתשובה היו מעניינים ביותר. פגשתי המון אנשים שכל אחד ואחת מהם הוסיפו משהו משמעותי לחיי. אני זוכר שכשהגעתי לעיר השלום אחרי חציית באחה קליפורניה, הסתכלתי על המפה ואמרתי לעצמי שממש לא בא לי לעשות את כל הדרך עד למקסיקו סיטי על האופנוע. רציתי מנוחה ולא רציתי לבזבז נתח גדול מהתקציב שלי על המעבורת שפשוט התחלתי לפנטז על פתרון.
בפנסיון מהסיפור בקודם הכרתי במשך הימים את כל הנפשות הפועלות במקום. אחד מהם היה אנטוניו. קבלן שלטי חוצות מעיר הבירה שהגיע עד לה פז כדי להחליף שלט חוצות לרשת מזון ענקית. הוא, הצוות שלו וחברתו לחיים ישנו כמה חדרים לידי. באחד הערבים הם הזמינו אותי לארוחת ערב מידי בת זוגתו להתפאר, ארוחה מקסיקנית אותנטית.
כמה ערבים אחרי שבילינו יחדיו, אנטוניו, שסיפרתי לו על תכניותיי בא עם הצעה שהיה קשה לי לסרב לה. הוא חוזר למקסיקו סיטי עוד כמה ימים ויש לו תקציב לאדם נוסף לנסיעה. נעלה את האופנוע על המשאית שלו, ואת הכרטיס למעבורת הוא ישלם. מה!?!? המום, חייכתי והודיתי לו. עכשיו נשאר לי להבין איך ואיפה אני משיג את ויזת התייר ששכחתי לקבל במעבר הגבול. ללא זה, אינני יכול לעבור את הים שמפריד בין מקסיקו הראשית לשטח שבו אני נמצא.
גיא, בחור נוסף שהכרתי בפנסיון, נתקל בסיפור דומה עם הויזה. הוא בחור צעיר שמטייל בעולם כרקדן ברייקדנס וצלם תת ימי. הוא כבר היה ברוב המקומות בעולם ואפשר לראות את זה על פניו השלוות והקורנות מהרפתקאות. בזכותו גיליתי שיש פקיד במשרד ההגירה בעיר מקאבו סאן לוקאס שמוכן לתת ויזת תייר בתמורה לבקשיש קטן. למחרת עליתי על האופנוע ואחרי כמה שעות וחמש מאות פזוס קיבלתי את הויזה המיוחלת.
העיר היא מאד תיירותית, משהו בסגנון של אילת, המון אמריקאים ותיירי הכל כלול. מקום מאד חם ויפה. בדרך חזרה עצרתי בעיירה קטנה וציורית, בשם דוטוס סנטוס (תרגום:כולם מלאכים), שבדיוק התקיים בה פסטיבל סרטים בינלאומי ופסטורלי. מאחר שתפוסת המלונות הייתה בשיאה, יצאתי לחפש מקום לישון בו בשטח, וככה מצאתי את עצמי על חוף מבודד, עם עשרות עצי דקל ותחושה של הסרט 'החוף' של דיקפריו.
התמקמתי ללילה ובבוקר למחרת חזרתי לאנטוניו וחבורתו בלה פז. הם הודיעו שמחר יוצאים לדרך. מתרגש, הכנתי את הציוד ויצאתי להיפרד מהחברים שהכרתי בשהייה המיוחדת. הראשון היה אדוארדו, בעל חניון מקומי שהזמין אותי מספר פעמים לשבת איתו בכניסה לחניון הקטן אך מלא השראה. פעמים רבות ראיתיו מאכיל נזקק או נותן מעשר ומזון לאמא עם ילדים בעלת מבט דאגה שהפכו במהרה למבט הודיה. ערב לפני שעזבתי הוא אמר לי: ' אדם, בכל אשר תלך, תמיד תזכור להיות מלך: צנוע, שליו ומסביר פנים. הייה צדיק ואדיב ותראה שאנשים יאמצו דרכיך'.
בבוקר העמסנו את האופנוע על הטנדר הלבנה. שני אנשי הצוות ואנוכי קפצנו מאחורה וככה התחילה ההרפתקאה החדשה.
הגענו לנמל תוך כדי השקיעה המחממת, עלינו על המעבורת העמוסה וכעבור כעשר שעות מרתקות הגענו ליבשת המרכזית של מקסיקו. נפרדנו מהקפטן וצוותו והמשכנו בנסיעה אל תוך לוע המדינה הקסומה.
יש משהו משחרר בנסיעה בארגז האחורי באוויר הפתוח. אחרי עצירה קטנה בעיר גוואדאלחרה, לצילומים בעיקר, נכנסנו אל העיר העצומה, מקסיקו סיטי עיר הבירה. התרגשות אחזה בי. עיר עם כל כך הרבה הפיכות וכיבושים, תרבות ומוזיקה משכרת. הורדנו את הצוות בביתם והמשכנו לצד המזרחי של העיר. אנטוניו הסביר לי שביתו עמוס באורחים ולכן הוא יוריד אותי בפונדק דרכים בדרך לביתו ושלמחרת הוא יאסוף אותי כשהבית יתפנה. אסיר תודה פרקנו את האופנוע ועליתי לחדרי למנוחה טובה. אחרי כשעתיים במלון הקטן התחלתי לשמוע גניחות אהבה שהלכו וגברו אל תוך הלילה מכל הכיוונים. למחרת כשפקחתי את עיניי גיליתי שהחדר מלא באביזרי העצמה מינית ואז הבנתי שהמלון בעצם הוא מעון לריגושים קצרים ויצריים. כשאנטוניו הגיע לקחתני, לא הפסקנו לצחוק, הוא פשוט סידר לי את המלון הכי זול בסביבה.
כשהגענו לביתו הבנתי שהוא בעצם גר בשכונת עוני ענקית, בפאתי העיר הגדולה שהזכירה לי את התמונות של הפאבלות הברזילאיות. ביתו מורכב משני חדרים, אחד לשינה ואחסנה והשני למטבח, סלון ומיטה לשינה. השירותים והמקלחת נמצאים מחוץ לבית, בתוך מבנה שנראה נטוש, ואת המים לאסלה או למקלחת אוספים עם כלי קיבול שמזכיר את הכלי לשטיפת ידיים המסורתית יהודית.
לאט לאט הכרתי את דיירי הרחוב התלול, ושוב הופתעתי לגלות כמה חמים הם ואכפתיים. בכל יום הוזמנתי למשפחה אחרת וכל משפחה בדרכה דאגה שהאופנוע יישאר בטוח. מדהים. בוקר אחד, שכנים ממורד הרחוב אספו אותי ולקחו אותי לשוק הדגים במרכז העיר.
הם שמחו לקחת אותי ולהראות לי אתרים מיוחדים בעיר ואת דרך החיים שלהם. בנם הבכור עובד במשרד ממשלתי וכך הוא הכניס אותי לנבכי המקומות ההיסטוריים שלתייר רגיל הכניסה אסורה. כשחזרנו בערב לשכונה, הבנתי שהם הכינו ארוחת דגים במיוחד בשבילי ממה שקנו בשוק מוקדם יותר.
שכן נוסף הזמין אותי לביתו ערב אחר ולהפתעתי התמונה היחידה שהייתה תלויה על הקיר הייתה של הצורר היטלר!!.מכל התמונות בעולם דווקא זאת?? שאלתיו מדוע, האם הוא מודע לפשר מעשי ידיו של האיש? האם זה האיש שאותו יירצה שילדיו יעריצו? כנראה שבחוגים מסוימים עדיין רואים את היטלר כגיבור ומנהיג דגול וכנראה שבאמת אין להם מושג לגודל הזוועה כי האיש ומשפחתו היו מאד נחמדים אליי, מאד אדיבים ומאד לבביים במיוחד לאור העובדה שידעו מה הרקע שלי.
אחרי כשבועיים שהתארחתי בביתו של חברי, קפצתי לראות את הפירמידות הענקיות בטאוטיווקאן שנמצאות כשעה מעיר הבירה.
הדבר שהכי ראוי לאיזכור חוץ מהעוצמה האדירה הוא שלפני בערך 1500 שנה עדיין נהגו להקריב קורבנות אדם בפינות הפירמידה. פעם לשמש ופעם לירח. זמן לא רב יחסית בהיסטוריה אך האנושות עברה כברת דרך. איננו מקריבים קורבנות אדם יותר אך מדי כמה שנים אנו נוהגים להשמיד רבבות אם לא מיליוני אדם בשל סיבה זו או אחרת. בזמן שישבתי בראש פירמידת השמש תמהתי לעצמי מה פרימיטיבי יותר, אז או היום. אבולוציה.
התחלתי לנסוע על הכביש שמוביל דרומה. מתרגש לקראת הקרב ובא. מאחר ולא ידעתי בדיוק למה לצפות, ליבי ומוחי היו פתוחים לכל...
