פסטיבל המדבר הגדול ביותר בעולם

לפני ארבע שנים  בשעת לילה מאוחרת, נעלתי את הבר שעבדתי בו בווניס ביץ' ,לוס אנגלס. הגעתי לחנייה של ביתי והסתכלתי על הבניין שבו אני גר כבר זמן מה. התחושה הייתה שאני רוצה להתעורר במקום אחר ולשנות שגרה. ארזתי כמה דברים, שמתי שק שינה 'אוהל ושאר ירקות בבגז' ויצאתי לנסיעה. ידעתי שפסטיבל ברנינג מן התחיל לפני יומיים ותוך כדי נסיעה החלטתי שלשם אני נוסע.

אחרי נסיעה של שש שעות אחרי זריחה עצרתי לשינה חטופה בפאתי יוסמיטי פארק. שמורת טבע ענקית בעלת הרים כסופים עם טבע עשיר ומלא. אם מסתכלים טוב על קצות ההרים החדים אפשר עדיין לראות את סימני החריטות שנשארו מהקרחונים שנמסו עם השנים. מדהים. לאחר שטיפה קרה בנחל הודיתי על בוקר מרענן ויפה והמשכתי בנסיעה לכיוון רינו. עיר בצפון נבאדה. רינו הוקמה לפני מעל מאה שנה כדי לתת מענה לכל מחפשי הזהב בזמנו. היום היא מפורסמת בעיקר בגלל בתי הקזינו הרבים, שרון סטון והקירבה לפסטיבל הברנינג מן שמתקיים אחת לשנה. שם לקחתי החלטה, שנים שאני מצלם עם מצלמות קטנות או עם האייפון שלי- הפעם אני הולך לקנות מצלמה מקצועית . קיבלתי תמלוגים על השתתפות בסדרת הטלוויזיה "הפמליה" והחלטתי שאת הכסף הזה אני משקיע בשיגעונות שלי. עצרתי באזור הקניות האחרון לפני פסטיבל המדבר הגדול ביותר בעולם וקניתי מצלמה יקרה. הוצאה כבדה לאדם כמוני אך החיים לימדוני עד כה, שעליי לוותר על כסף למען מטרות נעלות.

הגעתי למעין מכולת באמצע שמורת האינדיאנים, שם קבעתי להיפגש עם אינדיאנית מקומית ולקבל את הכרטיס כניסה. מאחר והיא בת השמורה, הם מקבלים מכסה מסוימת של כרטיסים. לאחר כשלוש שעות קבלתי את הכרטיס ויצאתי לדרך,

בהגיעי לשער הפסטיבל, עצרו אותי המארחים המחייכים, בירכו אותי ב"ברוכים השבים הביתה", ולאחר שבדקו את הכרטיסים ביקשו שאצא מהאוטו, חיבקו אותי ושאלו אם זאת הפעם הראשונה שלי. כשעניתי שכן, ביקשו שאעשה איזה מנהג קבוע ומטורף, שמכניס לאווירה של המקום. לא אגלה לכם כדי לא להרוס את ההפתעה הנעימה. הפסטיבל מושך אליו כחמישים אלף אנשים מרחבי תבל מדי שנה. 

הברנינג מן בנוי כמו שעון. כשבאמצע רחבה ענקית, עם מאות יצירות אמנות מגוונות ומעניינות. קונסטרוקציות ענקיות, שקשה מאד להבין איך הגיעו למדבר המרוחק ומבודד הזה. תבינו, כשהפסטיבל נגמר לא נשאר זכר למה שהיה פה.

זהו אגם ענק שהתייבש ואין בו דבר חוץ מאבק, לכן הופתעתי לראות שפירית ענקית על האנטנה של האוטו.

בארבעת הימים הבאים חוויתי המון חוויות המדהימות בחיי. פגשתי אנשים מכל מיני צבעים, תלבושות, תרבויות ושיגעונות. הילכתי כאדם שהרגע נחת בעולם שכולו טוב ועוד עם מצלמה. גופי, מוחי, נפשי, נשמתי, נהנו מכל רגע ומכל זווית דרך המצלמה. בדיעבד אני מבין שעשיתי אהבה עם המצלמה, והאמת איך אפשר אחרת. המקום אולטימטיבי לאוהבי העדשה. עייף מאושר, נרדמתי מדי פעם במקומות שונים ומשונים.

אנשים שם פשוט מתנהגים על פי מהות האנושות : הנתינה הבלתי תלויה. חוץ מקרח וקפה, אין שימוש בכסף מקרה שאני זוכר ממש טוב, פגשתי חברה טובה באמצע המדבר, ממש קרוב לאוהל המרכזי, ובזמן שאנחנו מדברים היה לי חשק לאיזה פרי עסיסי ככה להרטיב את הפה והגרון, פתאום ניגשו אלינו שתי בחורות מבוגרות ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים איזה פרי או ירק טעים, הזוי לא?! עם חיוך קטן אמרתי שכן, הן התכופפו אליי ובתוך הכובעים הגדולים שלהם היו שזיפים, אפרסקים ועוד כמה ירקות. תשמעו, היה טעים ומדהים גם יחד.

בסופו של שבוע צילמתי מעל ארבעת אלפים תמונות. הצילום הוביל אותי להכיר המון אנשים, סיפורים והרפתקאות, ושם בעצם קמה לתחייה קריירת הצילום החדשה שלי. 

בשנה השנייה שנסעתי, החלטתי לתת מנוח למצלמה. שיין, חבר מאוסטרליה התקשר והודיע שהוא מגיע לפסטיבל ושהוא רוצה שאצטרף אליו. אמרתי לו שאני קצר בכסף והוא מיד ענה: אין בעיה תגיע, כרטיס עליי! מצאתי טרמפ דרך אתר "קרייגסליסט", בבוקר למחרת בא זוג חמוד ואסף אותי מביתי בהוליווד.

נסענו יחדיו כעשר שעות והגענו בארבע לפנות בוקר לשערי הפסטיבל. בכניסה ירדתי לאסוף את הכרטיס ששיין הבטיח שישאיר לי ולהפתעתי גיליתי שאין. לרגע ארוך נלחצתי ואז הזכרתי לעצמי שלכל מקרה יש סיבה ולכל סיבה תוצאה, עליי למצוא את הצד החיובי שבסיפור. קלישאה אבל וואלה עובד. בטחתי ביקום, אלוהים, עולם, נשמה איך שתרצו לקרוא לזה. שלחתי את הזוג לדרכם, לא רציתי לעכבם עוד ופשוט חיכיתי. ניסיתי להבין איך אני נכנס היום לפסטיבל המטורף הזה. אחרי כשעה שמעתי קול קורא לי מאחוריי. הסתובבתי. עמדה שם בחורה תמירה והיא סימנה לי לבוא אליה.

התקרבתי אליה וכשהגעתי היא שלפה כרטיס עם חיוך ענק, חיבוק ואמרה לי "זה שלך, תהנה, ברוך שובך הביתה". הודיתי לה ויצאתי לדרכי עם חיוך ענק על הפנים, המארחים קיבלו אותי וסידרו לי טרמפ פנימה למחנה. החברה שהסיעו אותי בקרוואן שלהם האכילו אותי, בידרו אותי והורידו אותי קרוב לכתובת של המחנה של שיין האוסטרלי וחבריו. מצאתי את האוטובוס שלו ותוך כדי שאני עולה במדרגות שיין מתרומם מהספסל האחורי, הוא מסתכל עליי, מחייך חיוך ענק ואומר: ידעתי שתיכנס!!!! הכרטיס המיועד שלי היה על כיסא הנהג כל הזמן הזה. 

למדתי כלל נוסף, הכל אפשרי בחיים. הפעם חוויתי את הברנינג מן אחרת. פחות הסתובבתי ונתתי להרפתקאות ואנשים להגיע אליי. איש חכם אמר לי פעם: תעמוד במקום ותראה שהכל מגיע אליך. הכל כולל הכל. שם הוכח לי כמה זה נכון. בימים הראשונים התחברתי לאמריקאי בשם וויל. הוא עזב די מוקדם לא לפני שהזמין אותנו לחווה שלו אשר נמצאת מצפון לסאן פרנסיסקו, כשנסיים עם הפסטיבל. אחרי שבוע מענג, עלינו על האוטובוס של שיין, ביקרנו ברינו לרענון קל, משם המשכנו לאגם שנמצא בגובה רב בין ההרים, אגם טאהו. מומלץ ביותר. ישנו על גדות האגם ולמחרת נסענו לפגוש את וויל בחווה שלו. הוא גר ללא חשמל, חיי חיים מאד צנועים. הוא משפץ אוטובוסים ישנים, מכוניות ואופנועים.אחרי שלושה ימים החלטתי שהגיע הזמן לחזור לביתי בלוס אנגלס תוך כדי שאני ושיין מתכננים איך נעשה את זה, וויל מסתכל עלי ואז אומר: אדם, אתה רואה את האופנוע הסגול? תחליף לו צמיג אחורי והוא שלך!! סע בשלום לביתך. וככה היה. שיין על האופנוע שלו, אני על הסגול ולדרך יצאנו. כאן בעצם התחילה הרפתקאה חדשה. האופנוע שקיבלתי סגר לי פינה. כבר שנה שאני מתכנן לחצות את אמריקה הלטינית, עדיין לא ידעתי איך והנה התשובה!!! עד הפעם הבאה...

לדף הפייסבוק שלי לחצו כאן