לפני עשר שנים החלטתי לבחור בדרך אחרת. בדרך משלי. סטיתי מהשביל המוכר, ומדי פעם חציתי אותה או שהלכתי במקביל. לא ידעתי לאן מועדות פניי, מה אני הולך לעשות והיכן.

הייתי בתחילת תואר ראשון בניו יורק וההחלטה הראשונה הייתה שלאוניברסיטה, כרגע, אני לא נכנס. הייתי בן 26, רווי חוויות וניסיון חיים. בוגר סיירת אגוז, כלוחם ומפקד, עם ותק של ארבע שנים כמאבטח מטוסים וכמה תפקידים מעניינים אחרים שאי אפשר להרחיב עליהם את הדיבור.

עזבתי את הבית לפני בר המצווה וביליתי שש שנים בפנימיית מחוננים בכפר סבא כנער מתבגר. התעסקתי בכדורגל, בנות ולימודים די קשים.

היום אני חי ללא בסיס קבוע. אני זמין לכל הרפתקה ופתוח לכל דעה או הזמנה.

בת דודתי אורית, מהמומלצים, מכירה את הסיפור שלי ולבקשתה הנדיבה החלטנו לשתף אתכם מדי שבוע בסיפור אמיתי, קצר וצנוע.

לאחר מסע ארוך על אופנוע, מסע שהתחיל בלוס אנגלס, הגעתי במקרה לכפר קטן בדרום מקסיקו, שנקרא "אדמה לבנה". בכניסה לכפר עצרתי לצלם חוות סוסים ציורית. לפתע יצא אליי קאובוי נאה כבן חמישים עם חיוך כובש ולחץ את ידי. פרדי. הוא הזמין אותי להיכנס לחווה ותוך כדי הבנתי שהחווה שלו, והוא מאלף סוסים מאד ידוע באזור כולו. המקומיים מכנים אותו הפרופסור. מעין לוחש לסוסים. אפילו פניו הנאות מזכירות סוס אציל. מסתבר שהחווה שלו היא מקום עלייה לרגל לנכבדי המחוז ושוטי הכפר וככה, אחרי שהוא דאג לי למקום שינה באורווה, על ערסל, בין הסוסים, הכרתי המון אנשים.

משפחתו הפכה לי למשפחה שנייה. הרגשתי בטוח להשאיר את האופנוע אצלם עד שאחזור מארץ הקודש. בנו של פרדי הסיע אותי לשדה התעופה, נסעתי לארץ להיפרד מסבתי אשר גססה, ולהפתעת כולם, בעיקר הרופאים, השתקמה נפלאות והחלימה. בזמן הביקורים התכופים בבתי החולים, והשיחות לתוך הלילה איתה לגבי החיים התחלתי לפנטז על חזרה למקסיקו. ראיתי בדמיוני איך אני מחליף את האופנוע בשני סוסים ואיתם חוצה את גוואטאמלה. סוס אחד לציוד וסוס בשבילי לרכיבה. חיכיתי לרגע הזה.

למדתי בחיי הקצרים, שאם אני באמת רוצה משהו, עליי קודם להתחיל לדמיין. אחרי שמונה חודשים קיבלתי טלפון מקאתי, העוזרת האישית של וואן דאם, בו היא בישרה לי שהם מטיסים אותי ללוס אנגלס לסשן של הקלטות לסרט שצילמתי איתם בעבר, ושיש לי בחירה לאן לחזור משם. בלי לחשוב יותר מדי ביקשתי שאת הטיסה חזרה יסדרו למקסיקו וכך היה. אחרי שבוע באל איי המרתקת, נחתתי במקסיקו, מתרגש לקראת המפגש עם ההרפתקה החדשה. כשהגעתי אל הכפר לאחר מסע תלאות התקבלתי בחיוכים וחיבוקים בביתו של פרדי כבן האובד השב אל ביתו.

בשיחותיי הראשונות עם פרדי ומשפחתו סיפרתי להם על כוונותיי עם הסוסים. פרדי הציע להחליף את האופנוע בסוס הטוב ביותר שלו והשבתי שאני צריך לחשוב על זה מאחר ואני צריך שניים. כשסיפרתי לאחיו חואן על הרעיון הוא אמר לי שבכפר ליד הוא פגש שתי בחורות צרפתיות שמטיילות על סוסים ממקסיקו לקוסטה ריקה. הופתעתי לשמוע שאני לא הזר היחיד באזור המדהים והמרוחק הזה. אחרי כמה ימים, שוב, קרוב משפחה נוסף סיפר לי על חבורת נוודים שמטיילים וחיים בטבע עם סוסים. זה הספיק, ידעתי שעליי למצוא אותם. סקרנותי ותאבוני גדלו מאד עם הימים ובערב שלמחרת עליתי על האופנוע בדרך לחפש את האנשים המסתוריים.

היה חשוך ופספסתי פנייה חשובה. כשהבנתי את הטעות חזרתי חזרה ובדיעבד אני מבין שבזכות הטעות הגעתי בדיוק בזמן הנכון. כשהגעתי ל"טקפטן", הכפר המיועד, התזמון היה מושלם. שתי בנות, לבושות באריגים בשלל צבעים עם נוצות תלויות, ושקים מלאים בירקות, עמדו לפנות לתוך שביל עפר חשוך ומעוקל. אם הייתי מגיע כמה שניות אחרי הייתי מפספס אותן. התמהמהתי שנייה והחלטתי לפנות אליהן, "סליחה, אתן צרפתיות?" במבט ראשוני הן הופתעו ממני ולא הבינו איך ומה?? עידנתי את דבריי והסברתי בקצרה איך הגעתי אליהן. הן חייכו, חיבקו אותי והזמינו להצטרף אל המחנה שלהן שנמצא בהמשך הדרך. הכל היה לי קסום. החנתי את האופנוע בצד הדרך והצטרפתי למישה וקלייר. הולנדית וצרפתייה. לאחר כשעה של הליכה, על שביל העפר, בחשיכה, הגענו לבוץ די עמוק. טבלתי את רגליי וככה הגענו אל שער עץ שבאור היום נראה כמו פנים מחייכות. נכנסנו למחנה והן הובילו אותי אל המדורה. מסביב למדורה ישבו כחמישה אנשים צבעוניים ומחויכים. בדיוק סיימו לאכול ,שרו ונגנו. כשראו אותנו מגיעים קיבלו את פנינו בחיבוקים וצהלת צחוקים.

קמו בחור ובחורה, יפים וזוהרים, הציגו עצמם כאורי ונויה. חייכתי, ישראלים. הרגשתי שהגעתי אל מקום מאד מיוחד. הם הגישו לי צלחת אוכל וככה הכניסו אותי לחיקם, לאוצרם. הלילה הראשון היה מדהים. הכל היה לי זר אך בד בבד מרתק מושך ומוכר. לאחר כמה שירים הם הובילו אותי דרך שדה קטן לשביל מדרגות טבעיות למרגלות ההר ולצידי הנהר הגועש. פשטנו בגדינו וירדנו במדרגות, לכיוון הנהר. הלכנו לצידי הנהר, בין בולדרים ענקיים ושלל עצים, עד שהגענו לפתחון קטן. הם הדליקו נרות ולתדהמתי ראיתי מעיינות חמים. זה אחד הדברים האהובים עליי בחיים. נביעות מים חמים. על גדות הנהר. הייתי בעננים...

 שעות אחר כך חזרנו לבקתה, הם הכינו לי מעין מיטה ארעית על הרצפה, בין כל האנשים. הדבר האחרון שזכור לי, לפני שנרדמתי, היה החיוך שלא ירד לי מהפנים. כפקחתי את עיניי, ככה עוד לא מבין איפה אני, קלייר, הבחורה שהובילה אותי אל המקום הזה, קראה בשמי בשמחה כשראתה שהתעוררתי וסימנה לי וי עם היד שלה. א-ד-ם-םםםם.

זאת הייתה קריאת הבוקר הכי מרעננת שאי פעם פגשתי. קמתי באנרגיות מטורפות. כשהצצתי החוצה לראשונה הבנתי. מרחבים ירוקים עם נהר צלול, גדול ורועש. מסיב עצים מכל מיני סוגים, בשילובים של צמחים מטפסים, פירות ואנשים יפים. יפים מבפנים. חלק מהחבורה היו כבר פזורים מסביב עם הסוסים. מאכילים, רוחצים ומטפלים. שפשתי את העיניים, הגעתי לגן עדם בעודי החיים. לאט לאט הם הכניסו אותי למהלך העניינים.

הם מאד מסודרים. במהלך היום יש מספר מטלות שכל אחד מבצע בתורו. חלק אוספים עצים, חלק מבשלים, חלק מטפלים בסוסים וחלק יוצאים לקניות בכפר הקרוב. יש סידור לרחצת כלים, הכנת ציוד. הם מתארגנים לקראת המסע הגדול שיצא לדרך בעוד כחודש ימים. זהו בעצם קרוואן סוסים שיוצא מדי שנה לדרך חדשה. ישנם חברים חדשים וישנים שמשתנים משנה לשנה. כל מצטרף רוכש או משכיר סוס מבעליו הקודמים. לאחר עונת הגשמים, החברים מתקבצים מכל רחבי תבל בתחנה האחרונה שבה השאירו את הסוסים. מתארגנים, מלמדים את החדשים ויוצאים למסע מדהים בטבע שכולל חינוך אקולוגי עם המקומיים. מדי פעם יוצאים להופעות באזור, שמשלבות קרקס קטן עם מוזיקה והמון אנרגיה טובה וחיובית. ישנה קופה משותפת שבה רוכשים מזון לבני האדם ולסוסים או למקרים דחופים כמו וטרינר לסוס פצוע או חולה. במהלך המסע ישנים בעיקר בשטח, כאשר לפני כל יציאה, יוצאת משלחת קטנה, לסיור ומציאת השטח הראוי הבא לסוסים ולנוודים. תנאי השטח מדהימים, הרים, עמקים, אגמים ונחלים. מקימים מחנה ארעי בכל מקום שבו הם מחליטים לשבת. כאשר מגיעים למקום כל אחד ואחת יודעים את משימתם. המשימה הראשונה אחרי שדואגים לסוסים היא מציאת מקור מים וחפירת בור לשירותים. לאחר מכן מקימים את האוהל המרכזי שמשמש כמטבח ומקום שינה ציבורי. חלק ישנים בערסל, אוהל אישי, או סתם ככה בשק שינה תחת כיפת השמיים. אחד הדברים החשובים ביותר היא המדורה. לבישול בעיקר ולחימום בערבים קרירים.

 לאחר כמה ימים איתם החלטתי להצטרף. אנשים מדהימים נוספים הגיעו, וככה התעצבה לה חבורה מגוונת ומעניינת. בחודש וחצי של ההקמה, למדנו המון על סוסים ואנשים שחיים בקומונה בטבע. היו שיעורים מעניינים שכללו טיפול יומיומי בסוסים ורכיבה נכונה. כל אחד או אחת שהיה בעל ניסיון בתחום מסוים תרם למאמץ המשותף. מדי פעם קפצנו לנהר לרחצה או סתם להתרענן במהלך היום. האוכל שבישלנו היה באמת טעים. אחד מהכללים היה צמחונות במחנה. היו גם שיעורי ספרדית. לאט לאט הלכה והתעצבה לה משפחה חדשה. היינו כשמונה עשר סוסים וקצת פחות אנשים. אם אי פעם נפגש אספר לכם פנים אל מול פנים על החוויות היותר אישיות והסיפורים הקטנים. עד הפעם הבאה...

אדם קארסט

לדף הפייסבוק לחצו כאן.