חלק ראשון

אביב אלף תשע'מאות תשעים ומשהו. לא יודעת מה עבר עלי והחלטתי לטוס לנפאל לסדר פסח. אז, באותה התקופה עדיין לא היו בתי חב"ד מתחת לכל עץ רענן במזרח הרחוק. היה איזה חדרון קטן בבנקוק וסדר פסח ששמו הלך לפניו שהתקיים באוהל בחצר בית השגריר הישראלי. כל מטיילי המזרח בתקופה הזאת עשו סיבוב פרסה כדי לחגוג בחברותה ולסמן עוד V בתוכנית הטיול הגדול של אחרי הצבא.

בקיצור, גברת עייפות, כלומר אני, החלטתי לעזוב את החוף האקזוטי של קו סמוי (אוי, זה כל כך מזמן, בתקופה שהיו על החוף בונגלו ללא מזגן ומים זורמים והם עלו 50 באט ללילה) וטסתי עם חברה לקטמנדו.

כבר בדרך הרגשתי שטוב זה לא הולך להיות, ישבתי ליד הכנף ונשבעת לכם שחתיכה קטנה עפה ממנה או שה"לריאם" (כדור נגד מלריה שגרם לי להזיות) השפיע ממש חזק.

נחתתי בשדה תעופה משנת תרט"ח וחשכו עיניי. אמאל'ה!!! לאן הבאתי את עצמי?

ברחובות מאות ילדי רחוב, חבורות חבורות של ילדים תלושים מנסים למצוא את עצמם ולהישאר בחיים. מדינה קשת יום, עוני בכל פינה (בעיניים שלי כמובן). מקבצי נדבות, פרות קדושות באמצע הכביש, ערמות זבל ו...אלוהים ישמור...

לא בשבילי חברים, אני לא מסוגלת לראות ילדים סובלים ולשבת בצד ולא לעשות כלום ופה זה חלק מהנוף, כאילו זה ממש בסדר ואין עם זה שום בעיה.

מצאנו אכסניה ברמה נסבלת ויצאנו לטייל בטאמל, רחוב המטיילים של קטמנדו.

באחד הלילות יצאתי עם מטיילים שהכרתי לקזינו. כן כן, קזינו. אנשים מתים בחוץ מרעב, הורגים אחד את השני כדי לשרוד ומהצד שני של הכביש קזינו.

ביליתי שם כמה שעות ולפנות בוקר צעדתי בחזרה לאכסניה אחרת אליה הספקתי לעבור לבד כדי לשפר את התנאים. על המדרכה מתחת לגשם בקור כלבים שכב לו ילד בתוך שלולית. הוא לבש חולצה שפעם, לפני הרבה שנים הייתה כנראה לבנה. השיער שלו היה ארוך עם מליון קשרים וג'יפה, הציפורניים ארוכות ושחורות וברור שהוא לא התקלח חודשים. הסתכלתי עליו, נקרע לי הלב והמשכתי לחדר. עליתי על פיג'מה וניסיתי להירדם. לא הצלחתי! ראיתי את הילד הזה מול העיניים וזה לא עזב אותי. יצאתי לרחוב וחיפשתי אותו. הוא היה באותה התנוחה, כמו כלב רחוב עזוב ומוכה. נגעתי בו, הוא קפץ בשנייה כמוכן לתקוף. טוב, ברור, איזו ברירה אחרת היתה לו?

קפצתי אחורה, נבהלתי. חייכתי אליו וסימנתי לו לבוא איתי. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הסתכל בחוסר אמון. הוצאתי כמה שטרות של כסף, (משהו כמו חצי שקל שנראה בוחטה בשטרות של רופי) והוא בא אחרי.

בכניסה לאכסניה עצר אותנו שומר הלילה YOU YES , HE NO , לא הסכים להכניס את ילד הרחוב. לבסוף הוצאתי כמה שטרות וראו זה פלא, הכל הסתדר.

נכנסנו לחדר, הסתכלתי עליו, הסתכל עלי והדבר הראשון שרציתי לעשות היה להכניס אותו למכונת כביסה על תוכנית הרתחה. איך אני מכניסה עכשיו את העלם הזה למקלחת מבלי שיחשוב שאני איזו משוגעת?

פתחתי את המים, הבאתי לו סבון , שמפו, קונדישנר ויצאתי מהמקלחת. תקשיבו, הילד הזה התקלח שעות והלכלוך לא הפסיק לרדת. באיזשהו שלב נכנסתי לעזור לו. ניסיתי לחפוף לו את הראש אבל היה ממש קשה, לא יכולתי לפתוח את הקשרים. השתמשנו בכמה מגבות עד שאחת מהן נשארה לבנה והבנו שזהו, הילד נקי. גזרתי לו ציפורניים, זה דיגדג אותו, ניקיתי לו אוזניים, הוא צחק והתפתל. הבוקר כבר עלה וידענו שבאזשהו שלב נצטרך לקנות לו בגדים וגם לאכול.

עשינו הכרות ME ORIT. YOU?  הוא ענה RAZKUMAR וזה הצחיק אותי כי קומר זה נסיך, השם הכי לא מתאים לו.

כשיצאנו מהאכסניה פנה אלי אחד הנפאלים ואמר לי באנגלית שאני עושה טעות ושאין סיכוי שאצליח לעזור לו. ברגע שאלך הוא יישאר לבד ויהפוך לטרף קל לילדי הרחוב האחרים. צעדנו ברחוב וכל הילדים הסתכלו עלינו בתימהון.

קניתי לו בגדים מכף רגל ועד ראש. עשיתי לו פנטומימה של אוכל והוא לקח אותי למסעדה  הכי צנועה שיש לאכול את האוכל המקומי. 10 רופי לארוחה. אני לא נגעתי. יש גבול למה שהקיבה שלי יכולה לספוג.

התחנה הבאה הייתה הספר. החצוף הזה עשה עלינו דאווינים, לא הסכים לספר אותו בגלל שהיה מלא בכינים. לא משהו שכמה שטרות לא יוכלו לפתור... והנה הילד. כמו חדש (ואני בגיל עשרים וקצת ...)

רז'קומר ואנוכי בילינו ביחד שלושה שבועות בקטמנדו. היה כיף, התחברנו טיילנו באזור. הוא הלך איתי לכל מקום ואני פינקתי אותו כמו מלך.

הטיסה שלי חזרה לבנגקוק התקרבה. הסברתי לו שעוד יומיים אני טסה, עוזבת. הוא עשה פרצוף של שליש עצוב,שליש מבין, שליש יהיה בסדר. למחרת כשהתעוררתי רז'קומר נעלם. הוא לא לקח איתו כלום מלבד הבגדים שהיו לגופו. חיפשתי אותו ברחובות ושום דבר. כלום. כאילו בלעה אותו האדמה. מזל שנשארו לי תמונות.

הבנתי שהיה חייב להיעלם לפני שילדי הרחוב יקרעו ממנו את הבגדים ויקחו לו את הנעליים. לאן הלך? אין לי מושג. לפעמים אני חושבת עליו ותוהה אם הוא עדיין בחיים? אם כן, הוא אמור להיות היום בן 30 פלוס,מינוס.

חזרתי לבנגקוק. נשמתי לרווחה. אני ונפאל לא ממש שידרנו על אותו הגל.

את סיפור הטיפוס על ההימליה סיפרתי לכם כבר  כאן, לחצו אם מעניין אתכם לקרוא טראומה בפני עצמה.

זה לא יחזור על עצמו!!! בשבוע הבא אספר לכם על הסדר הכשר הראשון בחיי- בקטמנדו. חוויה מרגשת מאין כמוה.