אני, אורית לב, מתכבדת להדליק משואה זאת ...
על התחלה וסיום טרק בנפאל.
טרק לפון היל (פסגת פון, נפאל)
אפריל 1997, רק לפני חודש התחלתי את הטיול הגדול שאחרי הצבא. חודש בתאילנד היה כיף לא נורמאלי רק שאיזו איזו רוח שטות חלפה במוחי שחשבתי שיכול להיות מאוד נחמד לחגוג את ליל הסדר בבית חב"ד בנפאל. שכנעתי את עצמי לקום ממיטת העיסויים על החוף של קו סמוי ולקנות כרטיס טיסה למדינת הבת של הודו.
אלוהים, מה חשבתי לעצמי??? כנראה שיותר מדי מסאז'ים ובננה לוטי ערפלו את מוחי...
בקיצור, מגיעה לנפאל וחוטפת שוק! ילדים זרוקים ברחובות, אשפה מכל עבר, עוני ושום דבר שמזכיר את ארץ התענוגות הבלתי מוגבלות- תאילנד.
טוב, אם כבר אז טרק בנפאל. ברור לא? העובדה ששקלתי עשרה קילוגרם יותר מהיום, (מכל השניצלים שטחנתי במוצבים של דרום לבנון) שהכושר הגופני שלי שאף לכלום, שבפעם האחרונה שטיפסתי היה על מדרגות נעות באיזה קניון...הבנתם את הרעיון. אני וטרק ? ממש לא!
אז נסעתי כמה שעות טובות באוטובוס מתקופת הפלמ"ח עם כמה עיזים, תרנגולות , בלי קפיצים , בלי מזגן ועם הרבה הרבה בחילות עד לפורקה, הכפר שממנו מתחילים את הטרק לאחת מפסגות ההימלאיה.
3 ימים לקח לי לחזור לעצמי, חטפתי מהנסיעה מחלת ים יבשתית. אחר כך פגשתי כמה וכמה אנשים שהסתכלו עלי ואמרו שאין סיכוי שאני יוצאת למסע הזה. העפתי אותם בביטול, הלו? אני גולנצ'יקית אני...
שכרתי ציוד טיפוס, מעיל, גרביים, כובע ואפילו הגדלתי וקניתי שק שינה למינוס 40 מעלות שברגע האמת לא הוכיח את עצמו בכלל. אה שכחתי את הכי חשוב, שכרתי פורטר, יענו מדריך/סבל שהיה אמור לסבול אותי ארבעה ימים במסע הזה. נפאלי שכל חייו מקפץ מסלע לסלע כמו אייל ובשבילו הטרק זה בילוי.
יצאנו לדרך. מהר מאוד ה"יצאנו" הפך ל"יצאתי" מכיוון שכולם עקפו אותי. זה היה נראה כאילו אני הולכת ברברס.
אם לא הפורטר שלי, שהתגלה כאילם וזכה לכינוי "מיקל ג'קסון הנפאלי לפני הניתוחים " (ס'תכלו האמצעי בתמונה) לא הייתי שורדת ובגלל שהוא היה אילם הוא לא ענה לי וסבל בשקט.
היה קשה. היה קשה מאוד, היה בלתי נסבל!!! ולא הייתה דרך חזרה. כלומר אם לא ויתרת ממש ביום הראשון נתקעת לנצח, למוות או מה שזה לא יהיה.
מה לי ולטרקים? מה לי ולטיפוס הרים? אז מה אם הייתי גולנצ'יקית? הייתי משקית חינוך בגולני שבכל מוצב ישבה לארוחת צהריים, בערך 6 ארוחות צהריים ביום...
אז בלילה הראשון הגעתי כמה שעות אחרי כולם לאיזה "בית מלון" מינוס 5 כוכבים. חושה נוראית, קפואה, מקלחת בחוץ עם דלי מים. לא התקלחתי כל המסע, מה השתגעתי?
ולמחרת על הבוקר עם גוף כואב, דואב, לינה של דקה וחצי בקור מקפיא יחד עם העיזים יצאנו שוב לדרך.... ופתאום שלג, ופתאום גשם, ופתאום רוחות, וטרסות, וטרסות ועוד טרסות, וקופים שקופצים עליך בדרך, וכמה אנשים שגרים במקום הכי נידח בעולם ללא חשמל, טלפון, מים זורמים והכי מעצבן זה שעוד יש להם מצב רוח אחרי שהם רואים ת'פרצוף 9 באב שלי ועוד פורצים במחול. סיוט!
אז מסע של ארבעה ימים נמשך אצלי כמעט עשרה. לפון היל לא הגעתי. שלחתי את המצלמה שלי עם זוג תיירים שהתכוננו לעלות ואמרתי להם שיצלמו לי את הפסגה שיהיה לי במה להשוויץ כשאחזור ליקנעם. עד היום במשפחה שלי חושבים שהגעתי לפסגה ומהיום ...
בסוף הסיוט הגעתי למעיינות החמים המעפנים. אילו שבגללם התחלתי את המסע מלכתחילה כי התגעגעתי לפינוקים של תאילנד וחשבתי שמעיינות חמים צריך להיות משהו משהו. מה אני אגיד לכם? דבר טוב אחד יצא מזה. אחד, טוב. במשך עשרה ימים צעדתי, בכיתי, התפרקתי, נכנסתי לדיכאון, לא אכלתי, לא היה מה....וסיימתי עם 7 קילו פחות.
לא חוזרת על זה שוב לעולם אבל אתם, אתם לא קוטרים כמוני, בטוח תיהנו.
אהבתם? רוצים שגם אחרים יקראו ? שתפו את הפוסט (לחצו על recommend למעלה משמאל)
